שמחים ומתרגשים לפוסט החגיגי הראשון של ווייז פמילי, סדרת פוסטים שיתנו במה לכל סוגי המשפחות וסיבות לחגוג את ההרכבים, ההורים, הילדים, הנכדים – כל מה שהוא לאו דווקא ההרכב המשפחתי “המסורתי”. ואם בענייני חגיגות עסקינן, חודש יוני תכף מסתיים לו – חודש חגיגות גאווה ואהבה שווה לכולם, ונמשיך ונאמר גם האפשרות להתחתן, ליצור ולגדל משפחות אוהבות. זה נשמע טריוויאלי, אבל זה עדיין לא כל כך ברור לכולם – במיוחד מחוץ לתל אביב. אז יש את הורה 1 והורה 2 בטפסים, אבל בגן שלכם יש “אמא ואבא” של שבת, או “מקבלי השבת”? בדפי הצבע ובקישוטים לכבוד החגים שתמיד יש בכל הגנים, ראיתם פעם הרכב משפחתי שאינו אבא, אמא וילדים? יש לנו עוד דרך ארוכה חברים.

אבל הי, אנחנו פה גם כדי לחגוג, כאמור. האורח הראשון שלנו בסדרת הפוסטים הוא הרקדן והיוצר יואב גרינברג, בן 37, המגדל את איתי בן השנה וחצי יחד עם חברתו הקרובה, הכוראוגרפית רייצ’ל ארדוס ובן זוגו מזה שנה, אורי.

 

יואב, ספר לי קצת על מבנה המשפחה שלך.

אני נמצא בהורות משותפת, עבור איתי אפשר לומר שנה וחצי, אבל בעצם ההורות המשותפת הזאת התחילה כבר לפני ארבע שנים בשיחות, בתהליך, בהבנות, בחששות ובמחשבות. בעצם, לפני שנה וחצי נולד לנו איתי וזה שינה לנו את החיים לאורכם ולרוחבם. לפעמים אני שואל את עצמי, מה היה לפניו?

אני הומוסקסואל וחי חיים משותפים עם בן הזוג שלי כבר שנה שלמה, ואנחנו מאושרים. רייצ’ל, האמא של איתי, היא דמות כל כך חשובה, נכונה וטובה בחיים שלו. היא כוראוגרפית ויוצרת, כך שבעצם היא גם מתחום האומנות, המחול והבמה. רייצ’ל ואני מכירים יותר מחמש עשרה שנה, מאז שהזמינה אותי לרקוד ביצירה הראשונה שהיא עשתה פה בארץ. היא עלתה ארצה לפני חמש עשרה שנה, מאנגליה, ומשם התגלגלו חיינו. יצרנו עוד המון יצירות יחד. לימים רייצ’ל הייתה כוראוגרפית עיקרית שלי כרקדן, וגם מנהלת הצגה. יצא לנו, למזלנו הגדול, להופיע בתיאטראות הגדולים בעולם, מהבולשוי שברוסיה ועד לתיאטראות נידחים בפנמה ובהונג קונג. סיורים שלמים עשינו ביחד ובעצם למדנו לעשות עסקים. במחול יש הרבה אומנות אבל גם הרבה עסקים, הרבה תיאום של לוחות זמנים וכו’. ואז החלטנו, רייצ’ל ואני, ללכת על היצירה הבאה, הגדולה ואולי החשובה ביותר שלנו וזה איתי. מאז אנחנו פרטנרים לתמיד. בעצם, כשהסכמנו על ההורות המשותפת הזו, הסכמנו להיות פרטנרים על הפרויקט הארוך ביותר, החשוב ביותר ולהחליט שאנחנו ביחד.

 

אמרת שזה לקח בעצם ארבע שנים. איך זה הבשיל לכדי מציאות?

כשאני אומר “תהליך”, באמת למזלי הגדול ואולי אסור לי להגיד את זה נגד עין, אבל לא הייתה לנו בעיה להיכנס להריון, אז הכוונה היא יותר לשיח. את יודעת איך אומרים בפסח שמסתובבים עם נרות בפינות של הבית, לבדוק אם יש חמץ, אם יש משהו לא כשיר. הייתה איתנו את איריס נאור, שהיא אישה מדהימה שמתעסקת בפוריות והורות משותפת, שהלכה איתנו עם הנרות בפינות החדר, במחשבות על גידול הילד, על חינוך, החל מהדברים הכי קטנים- אם רייצ’ל רוצה להניק ואיך להניק ועד שאלה האם הילד עולה לתורה, בבר מצווה. זה נראה כל כך רחוק, שנות אור מאתנו, אבל זה דברים שעדיין חשוב כבר לדבר עליהם – דת ויהדות. שמחנו לדעת ששנינו בראש אחד, מסתכלים אחד לשני בעיניים ומהנהנים ש”ברור”. עד היום אנחנו מייצרים קשר מאוד מאוד חם, טוב ומשמח. אני ורייצ’ל ההורים של איתי, ואורי, בן זוגי, שהוא הפתעה מאוד גדולה שנכנסה לחיי, מאוד אוהב את איתי והוא כמו אבא שני בשבילו, ולי רק נותר להיות מסופק ושמח על החיים שיצרתי או שנוצרו לי.

 

איך עובדת חלוקת הימים?

איתי ישן גם אצלי וגם אצל רייצ’ל. אני גר בחולון, על גבול תל אביב ורייצ’ל במרכז תל אביב. איתי הולך למשפחתון. בגלל ששנינו אומנים ועצמאיים, הלו”ז שלנו דינאמי ומשתלט. כבר מחר רייצ’ל עולה על טיסה לאנגליה, גם לפגישות עבודה וגם לפגוש את המשפחה שלה, אחרי שנה וחצי של קורונה, אז איתי יהיה איתי שבוע שלם. כך יראה השבוע הזה, אבל שבוע שעבר נראה אחרת ובעוד שלושה שבועות רייצ’ל טסה לברלין לשלושה שבועות עם איתי, כי היא לא מוכנה לעזוב אותו ואני רק יכול להבין אותה, אז אני ואורי נצטרף לשבוע באמצע. איתי הוא ילד שהספיק בגילו הצעיר להיות חודשיים בלוס אנג’לס, לטייל שבועיים באנגליה ומן הסתם היד עוד נטויה. האומנות שלנו מתרחשת בכל מקום בעולם ואיתי, אנחנו מקווים, ירצה לגדול ככה.

 

אז בעצם, אתה אומר שאצלכם זה יותר דינאמי, אין חלוקת ימים ספציפית?

באופן טבעי יוצא שפעם בשבועיים אנחנו פותחים את היומנים, רייצ’ל מדברת על האילוצים שלה, אני מדבר על האילוצים שלי, ואנחנו מצליחים לפתור את זה. אם אנחנו נתקלים בבעיה, אורי תמיד מרים יד לעזרה ואם לא אז סבא וסבתא. רק ככה אנחנו מצליחים להסתדר.

יש כאן מצב הזוי שהתחלנו את ההורות לפני שנה וחצי אבל, לפני שנה וחצי התחילה גם הקורונה, איתי נולד בנובמבר ואז במרץ זה התחיל… אבל התמזל מזלנו וקיבלתי חופשת לידה כל כך ארוכה ומלאה, כדי להיות עם איתי. רייצ’ל גם- סגרו לה את השמיים, זה אומר שהיא הייתה רק בארץ בלי יצירות, בלי כוראוגרפיות, העולם נתן לנו זמן טוב לעצור את טרפת העובדה ופשוט לראות את איתי גדל בשנה הקריטית הזו.

 

באמת מתנה.

ממש. בטח לאבות. אנחנו מדברים הרבה על הרעיון הזה של נשים שמקבלות חופשת לידה והמושג הבעייתי  “חופשה”, לרגע יחשבו שנשים יושבות עם קוסמופוליטן וקוקוס ביד, חופשה! אם זה בעייתי ומושג כזה פטריארכלי, גברי, אז לגברים אין אפילו את זה. וזה לא פשוט. אני מצאתי את עצמי יום אחרי הניתוח הקיסרי של רייצ’ל קם בבוקר והולך ללמד שישה שעורי מחול. אני מבין שהאישה עוברת את הדרמה הגדולה של ההורמונים והגוף, אבל גברים גם עוברים את שלהם. אני לא רוצה להשוות, רק על עצמי לספר ידעתי, אבל גם אני עברתי תהליך מורכב מאוד שאין לו מקום ולמזלי הייתה לי שנה וחצי להיות בבית, אתו.

 

איך הולך במשפחתון? יש משהו שנתקלת בו שהפריע לך בקבלה של משפחה “אלטרנטיבית”?

בגלל שהגן בלב ליבה של תל אביב, אז הוא מטבעו מאוד צבעוני. הגננת היא “משלנו” לסבית ועם בת הזוג שלה יש להן 4 בנות גדולות שעוזרות לה במשפחתון, אז זה גן מאוד מקבל. אני חייב להגיד שאולי זו הבועה התל אביבית שלתוכה נולדתי וגדלתי, אבל אני תמיד מרגיש רק פידבקים חיוביים על ההורות האחרת הזאת. כל עוד המתכון עובד טוב, כל עוד המרכיבים שלה טובים, אפשר לעוף גבוה מאוד.

אני חייב להגיד שאני מסתובב בערים נוספות בגוש דן. אני עובד בנס ציונה שם אני רכז להקות המחול, יש לי 14 להקות תחת כנפי והעיר מלאה בדגלי גאווה, זה חודש נורא יפה. בית הלהקות שלי שזה סטודיו לרקדנים מכיתות ג’ עד יב’, מלא בדגלים ויש איזה עושר מאוד גדול שלא היה לי ונורא כיף שהם גדלים כך. אני זוכר בתור ילד בן 16, שמסתובב ופתאום רואה על איזה חלון דגל גאווה והלב שלי מפרפר רק ממראה הדגל הזה, ופתאום זה כזה טריוויאלי בחולון, בתל אביב בכל מקום.

 

יש משהו שאתה מרגיש שחסר בגן? 

אני חושב שאיתי כזה קטנצ’יק, שמה שהוא צריך כרגע יותר מהשיח הלהט”בי זה חום וסבלנות. הוא צריך חיבוק, אהבה, חום, מים, את הדברים הבסיסיים ביותר ואפשר להגיד שזה גם מה שהקהילה צריכה, את הדברים הבסיסיים ביותר, ומגיע להם. יש לי המון חברים רקדנים, מהקהילה, ששם יש  המון גברים מהממים ואיכותיים שפשוט לא מביאים ילד לעולם. גם מכיוון שלא מצאו את ההורות המשותפת, לא מצאו את האישה הנכונה. לי הייתה את הפריבילגיה הזו, שתהיה לי אישה בחיים אחרי תהליך מאוד ארוך שעברנו על פני שנים כחברים וקולגות. יש פה איזה משהו מורכב .זה לא לחפש רק את החברה הטובה. זה כובע בין עסקי לחברי ואת השילוב הזה, לא כל אחד משיג. חבל מאוד שגברים טובים לא מצליחים וגם לא יצליחו. אני רואה בני 37 וגם 40-42 שהיו כל כך רוצים אבל, כלכלית לא מתאפשר להם ואין להם את הפרטנרית או הפרטנר הנכון. זה מאוד כואב. כמו שלאיתי הקטן יש צרכים בסיסיים, כך גם ההורות היא כל כך בסיסית, משהו שמגיע לכולנו. מגיע לנו לגדול להיות עצים ושיהיה לנו פירות על העצים, מי שרוצה בכך. אני נורא נהנה מהפרי שלי.

 

יש איזה פידבק מטריד שקיבלת על המשפחה?

אני ורייצ’ל נגיד, לא חובבים גדולים של טיפת חלב, לא עשו איתנו חסד עם איתי או אתנו. לא רואים במקום הזה אותנו כמשפחה. רואים את האמא, את האישה. לא רואים אותי בכלל. הם עובדים בתבניות, בטבלאות, באקסלים והחיים שלנו רחוקים מלהיות אקסל. ההורות החדשה הזאת שנוצרה מתוך עצמה, היא דינאמית. יש בה סדר והגיון אבל אין בה טבלאות.

 

איך המשפחות המורחבות קיבלו את איתי- המשפחה שלך, של רייצ’ל ושל אורי?

בשישי-שבת רייצ’ל לא בארץ ואנחנו נוסעים למשפחה של אורי. הם עוזרים לנו והופכים לסבא וסבתא נוספים של איתי. יש את ההורים שלי, של רייצ’ל ופתאום ההורים של אורי נכנסו לתמונה ורוצים לפגוש את איתי ולהיות אתו. מה אני אגיד, זה כיף גדול, הוא עטוף באהבה.

אמא שלי, אולי בגלל שהיא לא ציפתה לזה, לקחה בחשבון שאולי זה לא יקרה כי אני הומו, אז זו הייתה הפתעה נורא גדולה בשבילה והיא מודה- אמא שלי מסורתית- היא מודה לקב”ה כל יום וכל רגע. מאוד אוהבת את איתי, מאוד אוהבת את רייצ’ל, היא מכבדת אותה, מאוד מחבקת את אורי, שמחה לראות את הבן ה”ורוד” שלה במקום טוב.

 

וההורים של רייצ’ל?

נהדרים. היום אביה בא אלי הביתה לשמור על איתי. הם מקסימים. הם בריטיים. הם גם עשו עליה לארץ ממקום ציוני ושל אהבת ישראל. הם נורא שמחים בשביל רייצ’ל הקרייריסטית. לרייצ’ל יש קריירה מפוארת, היא מהנשים החזקות שהלכו עם הקריירה בכל הכוח, שהתפתחה לקריירה בינלאומית משובחת, עד שזה בא ממני, בנסיעה לפרו אמרתי לה ” It’s now or never. תחשבי על זה. עוד כמה פעמים תעשי סיורים לרומניה? עוד כמה פעמים נעשה ארבעה ימים בצ’כיה? מתישהו צריך לקפוץ ראש”. כוח האינרציה של החיים שלנו היא עבודה עבודה עבודה, במיוחד עבודה שאנחנו אוהבים, שאנחנו מקבלים ריקושטים של keep doing it. אין את הרגע של בשלות הורית שבו את אומרת “אני עוזבת הכל , אני הופכת להיות אמא”. זה משהו שצריך להבין, שאצלנו בהורות החדשה של הומואים ולסביות, בגלל שהיא לא מתרחשת באופן “מפתיע”, יש מהלך טכני שצריך לעשות. אני רואה הרבה זוגות סטרייטים שאולי יצרו משפחה לא מתוך מחשבה אלא מכוח החיים. היה רגע של סגר בקורונה ו”הופ” היא בהריון ואין סיבה להפיל ושלוש שתיים אחד יש משפחה ויש אבא בן 24. אצלנו זה יותר מורכב, צריך לדחוף את זה, צריך לעשות את זה , צריך לבקש את זה.

 

יש לכם שאלות ליואב? סיפור משפחתי משלכם?

מוזמנים להמשיך את השיחה בעמוד הפייסבוק שלנו!

 

 

 

    קטגוריות:
    אבהות , סיפורי חיים